חלוקת רכוש בגירושין

חלוקת רכוש בגירושיןחלוקת רכוש בגירושין – סעיף 5 לחוק יחסי ממון, תשל"ג-1973 קובע כי עם הגירושין (או פקיעת הנישואין עקב מות בן/בת זוג), זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כל נכסי בני הזוג, זאת למעט מספר חריגים:

  1. נכסים שהיו לצדדים ערב הנישואין או שנתקבלו בידם במתנה או בירושה במהלך הנישואין;

  2. גימלה המשולמת לאחד מבני הזוג מהביטוח הלאומי או גימלה או פיצוי לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף או מוות;

  3. נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

חוק יחסי ממון חל על בני זוג שנישאו לאחר חקיקתו של החוק, דהיינו לאחר 1.1.1974, ובאשר לבני זוג שנישאו לפני 1.1.1974 – עליהם חלה חזקת השיתוף.

יודגש כי אם הצדדים ערכו ביניהם הסכם ממון, הרי שהוראות ההסכם הן שתחולנה במקרה של גירושין או פקיעת הנישואין עקב פטירה.

חלוקת רכוש בגירושין – איזון בלתי שוויוני בנכסים משותפים:

סעיף 8 (ב) לחוק יחסי ממון מקנה לבית המשפט שיקול דעת לקבוע כי איזון וחלוקת הנכסים שבין הצדדים תיעשה שלא ביחס של מחצה על מחצה (כשם שקובע סעיף 5 לחוק), אלא ביחס אחר שיראה בית המשפט לנכון לקבוע, וזאת בנסיבות מיוחדות בלבד. כך למשל, נקבע בפסיקה כי במקרים בהם הוכח שאלימות שננקטה על ידי אחד מבני הזוג כנגד משנהו השפיעה על מצבו הכלכלי של הקורבן – מבחינת יכולתו להתמיד בעבודה ולצבור זכויות למשל – הרי שניתן להביא עובדות אלו בחשבון במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, כאמור לעיל.

הלכת השיתוף:

הלכת השיתוף הינה יציר פסיקה ולפיה קיימת חזקה (שניתנת לסתירה) כי הרכוש שנצבר על ידי מי מבני הזוג במהלך תקופת החיים המשותפת, על שם מי מהם, מצוי בבעלותם המשותפת, וזאת בהתקיים התנאים המצטברים לפיהם בני הזוג מנהלים אורח חיים תקין במאמץ משותף.

נקבע בפסיקה כי ביחס לבני זוג נשואים, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת השיתוף שהינם אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כדי להחיל עליהם דין של שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, זאת בהינתן שאין ראיה אחרת שיש בה לסתור את החזקה.

לא כך הדבר באשר לבני זוג ידועים בציבור, שהקמתה של חזקת השיתוף – כאשר לא הובאו ראיות לסתירתה – עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחייהם היומיומיים או בכאלה שנרכשו על ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מבני הזוג, ובכלל זה נכסים שנצברו על ידם במהלך תקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד על כוונת שיתוף בנכס המסוים של בן/בת הזוג.

(ע"א 4325/21 סלם נ' כרמי).

כוונת שיתוף ספציפי:

הלכת השיתוף הספציפי נוצרה תחילה ביחס לדירות מגורים של בני זוג, זאת במסגרת הלכת אבו רומי (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי) והלכת ששון (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון). עפ"י הלכת השיתוף הספציפי יכול שיתגבש בין בני זוג שיתוף ספציפי בנכס חיצוני בהתקיים נסיבות מסוימות – המכונות בפסיקה "דבר מה נוסף", וזאת מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין.

נקבע בפסיקה, כי באשר לראיות הנדרשות לצורך הוכחת כוונת שיתוף ספציפי בנכס יש לבחון שלושה היבטים: נישואים ארוכים והרמוניים; התנהגות הצדדים ויצירת מצגים אקטיביים לעניין השיתוף בנכס; טיב ההשקעות הכספיות של בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס. רוב הפוסקים גורסים כי כאשר עסקינן בנכס שאינו דירת מגורים, הרי שחל על הטוען לשיתוף ספציפי נטל מוגבר יותר להוכחת קיומה של כוונת שיתוף בנכס. על בית המשפט לקבוע כי על יסוד הראיות שהובאו לפניו, קיים אומד דעת של הצדדים ממנו עולה הסכמה מפורשת או משתמעת ביחס לנכס הפרטני עליו מדובר.

משרדנו מתמחה בטיפול בסוגיות רכושיות בין קרובי משפחה.

לתיאום פגישת יעוץ ללא התחייבות פנו למשרדנו בטל' 054-3056150 או השאירו הודעה ונחזור אליכם בהקדם.

בואו נדבר - השאירו פרטים ונתקשר אליכם בהקדם

טל פריינטה – עורכת דין ומגשרת לעינייני משפחה

המידע המופיע באתר אינו בגדר ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי ו/או לכל ייעוץ מסוג שהוא, וכן אינו מהווה טיפול משפטי ו/או תחליף לטיפול משפטי מקצועי.

המידע המופיע באתר כפוף לתיקונים ו/או שינויים אותם יש לבדוק היטב ואין להסתמך עליהם.